יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

העכבישים אוכלים אריות כתב אורי ציזנר.

פעם אחת היה עכביש בשם: גודי.
יום אחד הלך גודי ביער, הוא שמע קולות כאלה: פיק, פוק, פק. הוא היה עכביש סקרן מאד, הוא היה מאד סקרן
לדעת מי עושה את הקולות האלה. הוא המשיך ללכת והא שמע עוד קולות כאלה: בום, בום,בום,ווואאהההה. הוא המשיך
ללכת לכיוון הקולות אך הקולות רק התרחקו ממנו. לבסוף הוא הגיע לגן חיות והוא אפילו ראה את אותו העכביש כמוהו
אחר-כך גילה שהוא רואה את עצמו במראה.
החיות שהיו הם: ארנב, כלב, תרנגולת, ג׳ירפה, סוסה, זברה ואריה. גודי גילה שהקולות האלה נשמעו מהאריות.
הקולות האלה ממש עיצבנו אותו.העכביש צעק על האריה:״תפסיק כבר אריה מעצבן״. אך הוא המשיך
לשאוג.
העכביש הכה ברגלו ואמר:״ תפסיק לשאוג״, אבל זה לא עזר. העכביש בעט בשני רגליו ואמר:״ אני יאכל אותך עם
לא תפסיק״. האריה ניהיה צרוד מרב שאגותיו. העכביש אמר יופי ואכל את האריה ומאז ועד היום עכבישים
אוכלים אריות, למה? את זה אתם צריכים כבר לנחש בעצמכם...

יום שבת, 6 בדצמבר 2014

הדרקון אני והתפוח, משורר: אורי ציזנר.

יום אחד הלכתי לקניות וכשחזרתי
מולי דרקון הופיע ,אכל חצי תפוח
הלך להתקלח ואכלתי את החצי
השני של התפוח.

הלכתי לשנתי
והוא אכל חצי ממקררי, התעוררתי
ואכלתי את החצי השני.

העפתי ת׳דרקון לביניין אחר
ואם הוא לא רצה התקשרתי
לשוטר, השוטר העיף לביניין אחר
ואותו סיפור קרא שם:
אכל חצי
תפוח הלך להתקלח, התקשרו
הם לשוטר העיף אותו לבינין אחר.

כך קרה גם בביניין הזה-המשיך
ככה הלאה והלאה ולא נגמר אף-פעם
בום!!!








                                                  

האוצר והדרקון כתב אורי ציזנר.

ובבוקר אחד בחדש ניסן נולד תינוק בשם איתמר.
פתאם התחיל איתמר לגדול ולגדול עד שניהיה איש. היה איתמר איש מאד חכם.
אחרי שסיים להמציא את המקלחת, ה׳מקלחת לבד׳ הוא הלך למיטה ונרדם במהרה.
יום אחד קרה דבר מה מוזר: איתמר הלך אל החלון, הסיר את הוילון ובאופן
מפתיע על עדן החלון היה מונח אוצר מדהים, כולו זהב. בתוך האוצר היה
מצויר דרקון בצבע כסף נוצץ. איתמר בהה באוצר למשך זמן מה. מיד לאחר-מכן שם איתמר
על-יד מיטתו את אוצרו המדהים.
הוא בנה חליפה כמו איירון-מן ועף לחפש את הדרקון.
כעבר 20 שעות כשלא מצא את האוצר היה איתמר עייף מאד, מאד. הוא חזר הביתה ב-6 וחצי עייף ומוטש ובשעה זאת הלך לישון.
למחרת לפנות בוקר בשעה-4 כשאיתמר עדין ישן, הדרקון שהיה בציור גדל וגדל עד שהפך
למציאותי. הדרקון היה ממש רעב, הוא לא אכל 7 ימים. הדרקון חשב שיספיק
לאכל את כל האוכל במקרר אבל למזלו הרע טעה, הוא הספיק לאכול רק חצי מהמקרר.
בשעה 7 איתמר קם, לקח לו כמה דקות לראות שהדרקון חי אך כשראה את הדרקון
במציאות, הוא לקח את חליפת איירון-מן והתחיל להילחם בו אבל הוא לא הצליח. הדרקון הוציא
מפיו אש ממש חזקה ושורפת בעיניים. לבסוף החליט איתמר לתלות על הקיר סל
שהדרקון ישחק כדורסל ובנתיים התקשר איתמר לכל גיבורי העל שיבואו להצילו.
בנתיים ניסה איתמר להילחם עוד קצת.
כעבר דקה-שתיים גיבורי העל באו והם ניסו להרוג את הדרקון.
לקח המון זמן ( כמעט יום) להרוג אותו.
כשסיימו כל הבית של איתמר היה
שרוף.

יום שישי, 5 בדצמבר 2014

״מפחד מטובים לא אכפת לי מרעים״ כתב אורי ציזנר.

יום אחד אני וכל המשפחה שלי הלכנו למסעדה.
במסעדה ראיתי  100  אנשים רעים וברחתי... פתאם הרגשתי שלא אכפת לי מרעים !
חזרתי למסעדה וראיתי את כל המשפחה שלי ואת כל האנשים בורחים.
שאלתי את עצמי:״ למה כולם בורחים?״  אחד מהאנשים ענה לי:״ כי אנחנו אנשים רעים״
(באמצע דבריו צחק צחוק קליל). פתאם הרגשתי שאני ממש מפחד מטובים.
למה? שאלה טובה כי: האנשים הטובים ברחו וגם המשפחה שלי ברחה ואני לא רוצה,
אני רוצה שהם הם ישארו אז כעסתי ופחדתי.
המשפחה שלי היתה עצובה כי לא הייתי אתם.
הם היו טובים, (ואם שכחתם אני מפחד מטובים ולא אכפת לי מרעים ) אז נסעתי באוטו וראיתי
מהחלון אנשים שאני לא אוהב.




כוורת - המגפים של ברוך.

אני אוהב את השיר הזה מאד

הוא קנה אותן בזול
הן היו מלאות בחול
הוא ניקה אותן בספירט כל שעתיים.
האכיל אותן מרק
כשהקיאו הוא שתק,
הוא לקח אותן לסרט כל יומיים.

אבל יום אחד הוא קם
עדיין מנומנם,
חיפש ת'מגפיים בארון.
ובמקום שהן היו
רק גרביים נשארו
שסיפרו לו את הכל בהיגיון, ש-

נעליים קונים מהר
וגרביים לא חסר.
אך מגפיים ומכנסיים
שתמיד קונים קומפלט
קשה מאוד להשיג אותם כעת.
נגני, נגני גיטרה...

לדרכו יצא יחף
מצונן וגם עייף
וכולו מודע לעומק הצרה.
כששאל עובר ושב
אם ראה את מגפיו,
רק מתוך נימוס נשמיט את התשובה.

ברוך תר בכפר ועיר
במצב מאוד שביר,
הדפרסיה במוחו השתוללה.
כשפנה חסר אונים, למדור חיפוש קרובים,
התרגז עליו פקיד הקבלה, כי-

נעליים קונים מהר...

והנה ליד חוה
שם מילא ת'מימיה,
הוא גילה עקבות שלא נעשו מזמן.
ופתאום בין השיחים
הוא שמע שם לחשושים,
בזרועות בחור אחר ראה אותן.

לא ידע הוא מה לעשות,
אם לצחוק או רק לבכות
מה שלא יהיה הוציא את המטפחת.
את ההוא לצד לקח
ושלף את האקדח
שירה עליו כדור אחד בתחת. כי -

נעליים קונים מהר...

אז ההוא אמר "סליחה",
קיפל את השמיכה
והלך הביתה בלי לעשות
חכמות.
ומאז ועד היום
גם בגשם גם בחום,
הן תפורות אצלו ישר
לעצמות. כי-

נעליים קונים מהר...

ואם אתה לא מאמין
תשאל את ברוך.